<h1>שבלי הלקט דין ריבית ממשומדים סימן מ"ו</h1>
<h2>דף כו:</h2>
פסק ר"ת זצ"ל, דמותר ליקח רבית למשומדין, כדאמרינן במסכת ע"ז [כ"ו ע"ב], המינין והמסורות מורידין אבל לא מעלין, א"ל ר' יוחנן אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד, ואת אמרת מורידין אבל לא מעלין, וקא מוכיח, דמשומד להכעיס מורידין, ולא קרינן בהו לכל אבדת אחיך, וכ"ש הני משומדין לע"ז, דמינין נמי הוו, כדמוכח בע"ז, כיון דאמר ר' יוחנן מורידין אותן ולא מעלין, גם מציאתו אתה מותר לעכב, ולא קרינן ביה אחיך, ואתה מותר לעכבה ואפילו באת לידך, כדאמרינן [ב"מ כ"ז ע"א], ומצאתה, דאתא לידך משמע, ואפילו לוה ממנו לא יחזיר והוא הדין נמי ליקח ממנו רבית. ורבנו ישעיה ז"ל אוסר ליקח מהן רבית.
תשובת רבנו יצחק ב"ר שמואל זלל"ה, על בן המשומדת ששאל אדוני אם מותר להלוות לו ברבית, ואם חייבין להחזיר לו מה שנתן. בקונטרסים שיש בהן תשובות מרבינו שלמה זצ"ל, ודברים שכתב הרב ר' שמעיה ז"ל בשם רבינו שלמה ז"ל, ראיתי, שפסק התלמיד בשם הרב שרביתו אסורה. ונראה, שתלמיד הוא הרב שפסק בשם רבינו שלמה ז"ל דאע"ג דחטא ישראל הוא, ונראה דאגב חורפיה לא עיין בה, אם לא אסר אלא מטעם זה שכתב, ואע"פ שאין משיבין את הארי שלא בפניו, אין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות, מאבא מרי זלה"ה אני מקובל שאמר לי בשם רבינו יעקב מ"כ שהיא מותרת. וטעם לא שאלתי, כי גם לי היה נראה פשוט מסברא, כיון דעובד ע"ז הוא דמוכח פרק אין מעמידין דמינין ומסורות מורידין. ואע"ג דלגבי הא דאמרינן פרק קמא דחולין [ו' ע"א], שחיטתו לע"ז לא מקרי מין בהכי עד שיהיה אדוק ביותר לע"ז לעובדה ולהקריב תקרובת תמיד כעין כומר לע"ז שדרכו בכך, לעניין הורדה לבור מיהא חשיב מין, הואיל וכן אית ליה ק"ו [כמו] גבי מסור בעלמא נפיק גופו מותר ממונו לא כל שכן, ואפילו למאן דאמר, דלית ליה ק"ו גבי מסור, משום דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא, היינו דוקא מסור, א"נ אפילו מין העובד ע"ז שאינו מטומע בין הגויים, אבל המשומדין של עכשיו שמטומעין בין הגויים לא שייך למימר בהו דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא. ועוד הייתי אומר, דבלאו ק"ו מותר להלוות לו ברבית, אפילו לא היה מטומע בין הגוים, דגבי רבית כתיב וכי ימוך אחיך — אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, אהדר ליה דניחי בהדך, והאי לאו אחיך הוא לעניין השבת אבדה, כדאמרינן פרק אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"ב], וגם בשם ר' יעקב מ"כ מצאתי זה הטעם השני. ועוד יש לדקדק, דאפילו משומד דאיתרבי לעניין השבת אבדה מכלל השבת אחיך, הכא לא אשכחן דאיתרבי, ולכך אפילו משומד שאינו מין רביתו מותרת. ועוד יש לומר, אהדר ליה דניחי בהדך, וזה אי אתה מוזהר על רבית שלו, ואם נפשך לומר, שאותו בן המשומדת שוגג הוה, והוה ליה קטן שנשבה לבין הגוים, ואתה מצווה להחיותו. לא היא, דקתני שנשבה לבין הגוים, אי נמי, אפילו אין ידוע שהוא ישראל כראוי, כגון נמצא בה תינוק מושלך מספקא ליה בישראל לענין להחיותו, היינו דוקא בזמן שאינו מכיר תורת ישראל והולך לו אחרי חקות הגויים, אבל המדובק בדרכי האומות ונחשב מהם, ונטמע בהם ועובד ע"ז, ומניח תורת ישראל לגמרי, הרי הוא גוי גמור לכל דבריו, אפילו לענין שלא להחיותו, דלא עדיף מרועה בהמה דקה שאין להעלותו מן הבור, וגרע ממשומד אוכל נבלות לתאבון, ואפילו משומד אוכל נבלות לתאבון, דלא אשכחן דאיתרבי אלא להשיבו אבדה וכל שכן להשבת גופו כי ההוא דהשולח, דזבן נפשיה ללודאי, דאי לא הוה אכיל אלא נבלות לתאבון הוו פרקי ליה, כי היכי דלא ליקטליה. והיכי דקביעי עשרת השבטים אמרינן, גוי שקידש בזמן הזה קידושיו קידושין, שמא מעשרת השבטים הוא, אבל לפקח עליו את הגל מספקינן ליה בישראל וכ"ש להחיותו, דאם כן לימא הא וכ"ש הא, דאע"ג דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, ויש לבעל דין לחלוק ולומר, דאשמעינן קידושין וכ"ש לפקח עליו את הגל, אין נראה לי כן, דהא אמרינן [יומא פ"ה ע"א], חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וזה אין סופו לשמור שבתות הרבה. ועוד יש לומר, כיון דאינו ראוי, ורובן ישראל דקביעי, או ספק רוב ישראל, הוה ליה לאשמעינן טפי לפקח עליו את הגל, אע"פ שאינו שומר כל כך שמירת שבתות הרבה וכל שכן לקדושין, כי כיון שהוא ספק ישראל אין כאן טעם לעשותו ישראל לענין פקוח גל טפי מלעניין קדושין ואלא פחות. וכיון שאין אנו מצווין להחיותו, לא קרינן ביה לענין רבית וחי אחיך עמך, אהדר ליה דניחי בהדך. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי, על ההיתר, כי כמו שלענין השבה אין ישראל אחר חייב בהשבת אבדתו דלא קרינן ביה אבדת אחיך, והוא חייב על השבת אבדת ישראל, דמשום דהוה ליה אז משומד לא פקע ליה שום מצוה מיניה, אלא חייב על כל המצות אע"פ שעבר עליהם, א"כ לענין רבית נאמר, דאע"ג דלא הוזהרו ישראל מלהלוות לו ברבית דלאו אחיהם הוא, מכל מקום, [ישראל] הם, ומותר ללות מהם [בלא רבית] שהם אחיו, כמו שהם אחיך לענין השבת [אבדה], כדכתיב לא תשיך לאחיך, א"כ המלוה לו עובר על לפני עור לא תתן מכשול. ומיהו נראה דמותר, דסברא הוא, דכל היכא דקרינא ביה אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך, קרינא ביה לא תשיך לאחיך, וכל היכא דלא קרינא ביה האי, לא קרינא ביה האי, ולא כתיב לא תשיך לאחיך אלא במקום שהמלוה אסור לישוך, והא מלתא דפשיטא היא, דהכא לא קרינא ביה אהדר ליה דניחי בהדך, דאי אתה מצווה להחיותו. והא דתנן [ב"מ ע' ע"ב] באיזהו נשך לוין מהם ומלוין אותם, וכן בגר תושב, ולא קתני וכן במשומד, היינו משום דישראל אסור ללוות ממנו ברבית מפני שמכשילו, ועוד דמשומד, לא איצטריך למתני, אבל גר תושב איצטריך למתני, לאפוקי ממשמעותא מפשטיה דקרא, דמשמע דאסור. ואפילו אם היה אסור ללוות משום לפני עור לא תתן מכשול, מ"מ כיון דאי אתה מצווה להחיותו, לא קרינא ביה אהדר ליה דניחי בהדך, ואין צורך להחזיר לו מה שנתן. וגם אפילו אם לא נתן עדיין, כיון דעתיד למיעבד שומא אסור, שהרי אין עוד קום ועשה אלא על המלוה, אבל לוה עבד איסורא, ואין כאן תקנה שלא יהא נעשה לו המכשול, הואיל וכן, שוב אין על המלוה משום ולפני עור, כי חותמות העשויין באנגלא טיירא חשיב לענין שומא כשטר גמור מדינא דמלכותא לגוים ולמטומעין בהם. ומה שיש תנאי שפוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום ועשה, לאו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול, דבההוא ליכא תקנתא, כיון דמחייב לוה ולא מיפטר בקריעת השטר, אבל לוה כל זמן שלא קרעו מלוה, כיון שאין ביד לוה לקורעו. וגם להלוות לכתחלה יש למצוא היתר, כגון, שעשה המשומד חותם לישראל מן הקרן, והערב שהוא גוי יעשה חותם שהוא ערב מן הקרן וחייב מן הרבית, והמשומד נגד הערב לפוטרו מן הרבית, וגם יעשה לו חותם לפוטרו ומותר. אך נגד המלוה לא יקבל לתת עליו רק קרן, אבל הרבית לא יקבל נגד ישראל לפרוע כלל לא לו ולא לערב, כך יש למצוא היתר אפילו אם היה לו להלוות ברבית. ושוב מצאתי ראיה פשוטה להתיר להלוות ברבית למשומדים, בירושלמי בע"ז פרק בתרא, [פ"ה ה"ד] דמייתי התם מילתא, דנאסר יינם של כותיים, וקאמר בתר הכי, כותאי דקיסרין בעון הכי קומי ר' אבהו, אבותיכם היו מסתפקין משלנו, ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו, אמר להם, אבותיכם לא קלקלו במעשיהם אבל אתם קלקלתם במעשיכם, ובתר הכי קאמר, ר' יעקב בר עולא בקסרין בשם ר' חנינא, כותאי דקיסרין, מותר להלוותם ברבית, והיינו ודאי מפני שנשתמדו כותיים של קיסרין, וקלקלו מעשיהם כדאמרינן לעיל, כדפרכינן, וקושיין דלפני עור יש לתרץ כדפרישית. ואע"פ שאני אומר שמותר להלוות למין ישראל ברבית, ללוות ממנו נראה לי שאסור, שכמו שהוא מוזהר שלא לגזול, ושלא לעשוק ישראל כשר, כך הוא מוזהר מלהלוות לו ברבית, ורבית, ואונאה, ועושק, וגזל, ענין אחד הוא, כדאמרינן בריש איזהו נשך [ב"מ ס"א ע"א]. ואין ללמוד ממה שמותר ליטול ממנו רבית דהוי כעין גזל שישראל כשר גוזלו, שכמו כן יהא מותר לתת לו רבית, שהוא כעין גזל שהוא גוזלו את ישראל כשר. ואין להביא ראיה מעובדיה שלוה מיהורם בן אחאב, שלוה הימנו הממון שפרנס ממנו ק' נביאים שהחביא במערה וכלכלם לחם ומים, דאדרבה יש ללמוד משם שנענש על כך, כדכתיב [מלכים ב' פ"ט כ"ד], ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועיו, על שפשט ידו ליטול רבית, א"כ עבר בכך על אזהרת רבית, שאם היה מותר ליטול רבית מעובדיה, לפי שהוא עצמו היה עובד ע"ז, לא היה לו ליענש על הרבית אלא על הע"ז, וא"ת, כיון שהיה שם איסור רבית היאך לוה ממנו עובדיה, יש לומר, שאפילו לגזול ולהאכיל היה מותר, שאין זה חמור מלחם הפנים שאכל דוד לפקוח נפש, ועוד, כי איפשר שלא לוה עובדיה ברבית, אלא סתם, וכשבא לתובעו ולא היה לו לעובדיה מה לפרוע, אמר לו יהורם, שאם יעכב מעותיו, יטול ממנו רבית בעל כורחו.
